המשך המאבק המזוין והעדר תהליך שלום בין העם הפלסטיני לבין מדינת ישראל מביאים לצעדים קיצוניים. ישראל מצידה החלה ב-2002 בבניית גדר בשטחים הכבושים. העם הפלסטיני מצידו הצביע בעד תנועת החמאס בבחירות האחרונות. נראה כי התנהגות כל צד נובעת מהרצון להעניש את הצד השני. בשבע השנים האחרונות, שני הצדדים אינם נוקטים צעדי בוני אימון שיקרבו את השלום המיוחל, ואינם עושים מאמץ לפתור את הסכסוך. בדיוק ההיפך הוא הנכון.
אלא שהשפעות פעולתה של מדינת ישראל חמורות וארוכות טווח יותר מזו של שכנתה הפלסטינית. הבחירות לפרלמנט הפלסטיני כל ארבע שנים מאפשרות החלפת ממשלת החמאס בעתיד, בעוד שאין בוחנים כל ארבע שנים את תוואי הגדר בשטחים הכבושים ובירושלים. כפי הנראה, הגדר תישאר על מקומה עוד שנים רבות.
אורך הגדר הוא 760 ק"מ, והיא ממוקמת ברובה המכריע על אדמה פלסטינית, עובדה שיש לה השלכות קשות על חיי העם הפלסטיני, במיוחד באזור ירושלים. אמנם ממשלת ישראל הכריזה על גדר שתפריד בין ישראלים ופלסטינים, אך הגדר בירושלים מפרידה, הלכה למעשה, בין פלסטינים לפלסטינים.
בירושלים המזרחית חיים 241,200 פלסטינים, מוסלמים ונוצרים, המהווים 33% מכלל תושבי העיר. ב-1967, 30 יום לאחר כיבוש ירושלים המזרחית, הוחל המשפט הישראלי על ירושלים המזרחית. בגלל החופזה, לא הייתה התייחסות ראויה להשלכותיו של צו זה על מרקם החיים של התושבים הפלסטינים: קו הגבול שנקבע הוא בעייתי ביותר. הוא גורם, ועוד עתיד לגרום, סבל רב לתושבי ירושלים המזרחית.
ירושלים, לרבות ירושלים המזרחית, כוללת בין השאר שכונות ערביות המשתרעות ממרכזה לכיוון השטחים הכבושים, לדוגמה השכונות צור באהר, ג'בל אלמוכבר (סוואחרה), שועפאט, בית חנינא, א-ראם, עיזרייה וביר נבאלא. שכונות אלה הן חלק אינטגראלי מירושלים; ותושביהן תלויים בירושלים בכל תחומי חיי היומיום, החל בחינוך, בריאות, ושירותים נוספים, וכלה בפרנסה, מסחר, וחיי הקהילה. עם התווית קו הגבול ב-1967, שכונות שלמות הוצאו מחוץ לתחומה המוניציפאלי של ירושלים, ותושביהם קיבלו תעודות זהות כתומות כמו של תושבי הגדה המערבית. בנוסף, שכונות כמו צור באהר, ג'בל אלמוכבר, ובית חנינא חולקו לשניים: חלק אחד של השכונה נשאר מחוץ לתחומה של ירושלים, וחלקה השני נכלל בתחום העיר. נוצר מצב אבסורדי לפיו תושב אחד מחזיק בתעודת זהות כתומה של השטחים הכבושים, וקרוב משפחתו מאותה השכונה מחזיק בתעודת זהות כחולה של מדינת ישראל.
ממשלת ישראל החליטה לבנות את הגדר בירושלים לא לאורך "הקו הירוק" המוסכם על הקהילה הבינלאומית, אלא על פי הקו שנקבע ב-1967. עם בניית הגדר, הבעייתיות של החלטה זו מורגשת בשטח, והפגיעה בחיי התושבים קשה.
הגדר מנתקת את תושביה הפלסטיניים של ירושלים המזרחית מאחיהם הפלסטינים בגדה המערבית, שמאז ומתמיד ראו בירושלים מרכזם הרוחני, התרבותי, והדתי. בנוסף, הגדר מונעת כניסה של תושבי הגדה, כך מרכזי המסחר בירושלים הפכו שוממים, ומצבם הכלכלי של תושבי העיר וסוחריה הולך ומחריף. המצב העגום גורם לייאוש ולהגירת תושבים פלסטינים מירושלים למקומות המספקים פרנסה.
הגדר גם מחלקת שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים. בג'בל אלמוכבר עוברת הגדר באמצע השכונה, כשהיא מותירה חלק מהתושבים בתוך תחומה של ירושלים ואחרים (שכונת שיח' סעד) מחוץ לעיר. כך נפרדים אב ובנו, המוצאים את עצמם בשני צידי הגדר. נפגעים מאוד חיי המשפחה והקהילה של התושבים, שרוב רובם קרובי משפחה ורואים בירושלים את מרכז החיים שלהם. יתרה מכך, בתים רבים שהוצאו מחוץ לירושלים ננטשים ועומדים ריקים מאדם.
זעקתם של תושבי שכונת ג'בל אלמוכבר הגיעה אל שכניהם היהודים בארמון הנציב הסמוכה ושכונות אחרות. אלה ייצאו לעזרתם, ומלווים את המאבק המשפטי כנגד תוואי הגדר שהחל ב- 2004 ונמשך עד היום, כולל העתירה של תושבי שכונת שיח' סעד, המיוצגים על ידי. יחד עם תושבי השכונה הם ממתינים עתה להחלטת בג"ץ ומתעדכנים אצלי כמעט מדי יום. שכנים אלה השכילו להבין מזמן מה שמנהיגיהם לא הבינו עד היום: שהשלום יתחיל ברמה של אדם מול אדם, כששכן ישראלי יחוש בכאבו ומצוקותיו של שכנו הפלסטיני, ויעזור לו לעמוד על רגליו. התהליך צריך להיות הדדי. רק כך בונים אימון ומובילים לדו-קיום בו שני עמים חיים זה לצד זה בשלום ובביטחון.
על כן, הגיע הזמן להפסיק את הפעולות הקיצוניות הפוגעות באינטרסים של שני העמים. יש לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בוועידת אנאפוליס, ולהניע תהליך מדיני רציף ומתמשך אשר יוביל לפיוס היסטורי ולפתרון כולל של הסכסוך. אנו מקווים כי התפתחות מדינית זו תניע תהליך שיביא קץ לסבלם של התושבים הפלסטינים בירושלים, וכי סופה של הגדר ליפול, כפי שנפלה חומת ברלין.
